פרוייקט Flyfire של המעבדה לחקר עיצוב אורבני ב-MIT הוא קונספט טכנולוגי למסכים המורכבים בחלל מאוסף של פיקסלים מעופפים המסונכרנים ביניהם. פורמט התצוגה אינו מוגבל לצורה מסויימת ויכול להשתנות בזמן אמת. סרטון ההמחשה מציג את החזון ברמת הקונספט ואב טיפוס ראשוני. מזכיר במשהו את פעמוני הרוח של טקראם.
Comm.unity היא פלטפורמה חברתית מבוססת מיקום, הבונה את עצמה בצורה עצמאית מתוך ניתוח של קשרים בין אנשים ומיקום גאוגרפי. הממשק מייצג את החברים המקושרים מחולקים למעגלי קירבה ביחס למשתמש, בפריסה המזכירה מסך שליטה של מכ"ם. בכל מעגל החברים מקובצים לפי איכות הקשר, מילות מפתח והקירבה הפיזית למשתמש.
כל רשת מתחילה כמסגרת גנרית המתפתחת בצורה עצמאית בהתאם לצורת השימוש, כדרך לאפשר למשתמשים שונים לגבש את אמצעי התקשורת הרלוונטי להם. התוכנה יוצרת קשר בין מכשירים ניידים קרובים, כך שהיא חייבת לפעול על טווח גדול של מכשירים, כדי להתאים את עצמה למשתמשים וצורות שימוש מגוונות ככל האפשר. הסרטון של המדיה-לאב (MIT) מתאר מגוון תסריטי שימוש, כשהדגמת האב-טיפוס בפועל מתחילה בדקה הרביעית.
EyeStop היא תחנת אוטובוס אינטראקטיבית המשלבת ממשק על מסך מגע בטכנולוגיית דיו-אלקטרוני (e-ink), ומספקת מידע על קווי אוטובוסים, מידע תיירותי ותוכן כללי – פיתוח של המעבדה לחקר עיצוב אורבני של ה-MIT.
התחנות מציגות מפות, זמני הגעת אוטובוסים בזמן אמת, שירותי דואר אלקטרוני וגישה לרשת, כלים לתכנון מסלול בין תחנות והכוונה ברחבי העיר, שירותי מידע קהילתיים כמו לוח מודעות, ניטור איכות האוויר, וכמובן – פרסומות. כיוון שהמידע מיועד גם לתיירים, הוא נגיש בכמה שפות. משתמשי תחנת האוטובוס יכולים אפילו לסנכרן את המידע עם הטלפון הסלולרי, והתחנה היא נקודת גישה לאינטרנט. החשמל הדרוש מופק כולו מאנרגיית השמש.
במקביל, עוצבו גם תחנות בפורמט עמוד המספקות את כל המידע שזמין בתחנות הבנויות, למרות שטחן המצומצם. כדי להתמודד עם כך, חוקיות החיווי על קווי האוטובוסים המתקרבים מתבססת על עקרון לפיו ככל שאוטובוס מתקרב יותר לתחנה, מספר הקו מואר בעוצמה גבוהה יותר.
התחנות הללו יותקנו בעיר פירנצה כבר באוקטובר 2010 (!) – התושבים האיטלקיים יבחנו את השימושיות, העמידות ומגבלות המערכת ב-200 תחנות אוטובוס ו-1000 עמודי מידע שיותקנו ברחבי העיר. אצלנו אולי תהיה רכבת קלה, מתישהו.
[מצאתי ב-cnet]
טופו (Tofu) הוא רובוט נסיוני חדש שמפותח במדיה-לאב של MIT, שמשלב רובוטיקה עם אנימציה בכדי לחקור דרכים חדשות בהן רובוטים יכולים להשתמש בהבעות פנים ותנועה בכדי ליצור קשר חברתי-רגשי עם אנשים. טופו משתמש בעקרונות של האנשת דמויות באנימציה קלאסית, בכדי להעביר תחושות/מסרים/רגשות – תנועות הגוף שלו נוצרו בהשראת אנימציות של דיסני משנות ה-50.
הייחודיות של הרובוט הזה היא דווקא בעיניים שלו, אשר מורכבות משני מסכי OLED עגולים. על המסכים נעים האישונים באמצעות אנימציה דו מימדית, אשר נעשית בתיאום עם תנועות הגוף שלו, לפי עקרונות ההנפשה של דיסני. השימוש במסך מאפשר להגיע לטווח הבעות עיניים רחב ולתפישת תנועה מציאותית יותר. החיבור של התנועה המוגזמת עם האנימציה יוצר רובוט מלא חיים, אנושי וחמוד – שמות תואר שמדגימים עד כמה התוצר שונה מהותית מהרובוטים הדוממים שאנחנו רגילים לראות.
[מצאתי ב-wired]
