מדיה חברתית
Brightkite היא רשת חברתית המאפשרת לראות בזמן אמת היכן נמצאים החברים ומה הם עושים. הרשת ממקמת את החברים בצורה שוטפת על גבי מפות, אשר מרכזות בהן מידע על רחובות, עסקים וסימונים גאוגרפיים ששיתפו משתמשים כמו תמונות או הערות. המשתמשים מקבלים מידע על מיקומם הגאוגרפי של חבריהם דרך האתר והדוא"ל. המידע זמין גם בסלולר באמצעות אפליקציה שהם יכולים להתקין בחינם, או על ידי שליחה וקבלה של הודעות SMS.
הדגמת האפליקציה בסלולר ממחישה את יתרון המידע מבוסס המיקום כאשר הוא מגיע מהרשת החברתית, כיוון שהמשתמש מקבל בזכותו תוכן גולשים עשיר, תגובות ותמונות בזמן אמת, שלא קיימות בכלי ניווט סטנדרטיים.
Brightkite מנצלת את הפלטפורמה הסלולרית לעדכון שוטף של מיקום המשתמשים, וזהו המקום בו היא נבדלת (כרגע) משירותים מקבילים דוגמת פליקר או פייסבוק. הבידול זמני כמובן.
ההתמודדות של Brightkite עם שאלות של פרטיות היא קריטית במיוחד, כיוון שהרשת חושפת את המיקום של המשתמש ומעמידה אותו בסכנה. המשתמשים יכולים להגדיר עם מי לשתף את המיקום שלהם, ולהשאיר אף פרטים אישיים נוספים חסויים, בדומה לרשתות חברתיות אחרות. כך לדוגמא, מעבר למשלוח הודעות ביניהם באתר, הם יכולים לתקשר באמצעות SMS, מבלי לחשוף את מספר הטלפון הפרטי שלהם.
חנות המוזיאון לאמנות עכשווית ברוסקלייד (דנמרק) מציגה את "מזכרות חברתיות" – תערוכה המתבססת על סדרה של 300 חולצות למכירה, המשלבות בתוכן מודל של אינטראקציה חברתית. מטרת הפרוייקט היא ליצור קשרים חברתיים אקראיים בין מבקרי המוזיאון, ובכך ליצור תחושה חזקה יותר של קהילה סביבו. המבקרים בחנות מוזמנים לרכוש חולצה, בתנאי שישתפו עם החנות את שמם וכתובת מגוריהם. הפרטים הגאוגרפיים מוזנים למפה, והחולצה שנרכשה מופיעה עליה.
התהליך ההדרגתי של מכירת החולצות והעלמותן מחלל המוזיאון, מקביל להופעתן ברשת על גבי המפה. בעת רכישת החולצה, המבקרים לוקחים איתם חלק פיזי מן התערוכה, אך גם עוזרים להתפתחותה. על כל חולצה מודפס ציטוט של אחד מ-15 אמנים נבחרים המציגים את עבודותיהם במוזיאון, במטרה ליצור אינטראקציה ועניין עם תכנים מהאוסף שלו בצורה ייחודית.
סדרת אייקונים של סמלי רשתות חברתיות ושירותי ווב 2.0 בסגנון אוריגמי, זמינה להורדה חינם בבלוג של פאדי דונלי. הסדרה מכילה 15 אינטרפרטציות קלילות לסמלי רשתות חברתיות, תוכנות ושירותי ווב 2.0 נבחרים, בהם גם התחכמות מיותרת משהו ללוגו של אינטרנט אקספלורר.
סדרת החולצות של W-41 מספקת לאדם הלובש אותן שירות המאפשר לסובבים אותו למצוא אותו ברחבי הרשת, עם דגש על הרשתות החברתיות. על כל חולצה מוטבע לוגו ייחודי, שאין זהה לו, אשר משוייך לרוכש החולצה בעת הקנייה. כאשר הקהל הרחב (כן, אנשים זרים) נתקל בחולצות עליהן מוטבע הלוגו, הוא מזהה שעליו לצלם אותן (ממרחק קרוב מאוד) באמצעות הטלפון הסלולרי בכדי לפענח את הזהות המשוייכת אליהן.
תהליך הזיהוי מתבצע באמצעות תוכנה אשר יש להתקין על הטלפון המצלם, חסם ראשוני שמסרבל את התהליך, כפי שקורה בכל נסיון להטמיע טכנולוגיה חדשנית שאינה מתבססת על סטנדרטים קיימים.
האדם המצלם את הסמל צריך כמובן להכיר את הסוג הזה של הבגדים, אך עם הזיהוי, יוכל המצלם לקבל את המידע אשר שוייך ללוגו הייחודי – פרטי הזיהוי של הלובש. עם הזיהוי, יוכל המצלם ליצור קשר ולשלוח הודעות, כיוון שפרטי הזיהוי מכילים לכל הפחות קישור אל האתר האישי של הלובש, הבלוג או כל פרופיל ברשת חברתית שהוא נמצא בו וביצע את השיוך אליה. עד צו ההרחקה, בכל אופן.
[מצאתי ב-ChipChick]
Poken היא ללא ספק הרשת החברתית עם הקונספט ההזוי ביותר שנתקלתי בו.
משתמשי פוקן (כן, בעברית זה נכתב בצורה מטופשת) יקנו לעצמם פוקנים, שהן דמויות פלסטיק המכילות סוג מסויים של התקן RFID המזהה אותן ומאפשר לאכסן בהן מידע. כאשר המשתמש מפגיש את הדמות שלו עם דמות של חבר ומצמיד את ידי הפלסטיק שלהן – מתבצעת לחיצת יד סמלית המעתיקה את הפרטים המזהים בין שתי הידיים – ובסופו של דבר תעדכן את רשימת הקשרים החדשים שנוצרו אל האתר. בפוקן המשתמשים למעשה בונים את הרשת החברתית שלהם בעולם הוירטואלי על ידי יצירת קשרים חברתיים עם אנשים בעולם האמיתי.
הצעצועים אלקטרוניים שעליהם מתבססת הרשת הם מרצ'נדייז לכל דבר, ומכירתם מאפשרת למתג אותם ו/או להשתמש בהם כפלטפורמת פרסום. כיוון שהפנייה היא לקהל צעיר, שמפרסמים תמיד מחפשים דרך להגיע אליו – התפוצה של הפוקנים כפלטפורמה פרסומית יכסו את העלות שלהם, ויצרו היתכנות להפיצם בחינם או תמורת סכום סמלי.
לאובייקטים הללו כפלטפורמה פרסומית או כמוצר מדף יש פוטנציאל על הנייר ליצור תזרים מזומנים אשר יכול לצמצם את התלות בפרסומות באתר עצמו. אבל מבחינה פרקטית – להתנות קיום של רשת חברתית וירטואלית בהימצאותם של אובייקטים פיזיים מגבילה את הויראליות ואת קצב ההתפתחות של הרשת, ובכך בסופו של דבר גם את הקיום שלה לאורך זמן. לכן, בכדי להגדיל את השימוש והצורך באובייקטים הללו, הטכנולוגיה של פוקן פתוחה מראש לקהל המפתחים, משלבת API עם סטנדרטים פתוחים (OpenSocial), בכדי להגדיל את הפוטנציאל של הטמעתה כטכנולוגיה סטנדרטית.
הרשת החברתית המוסלמית Muxlim מתכננת להשיק עולם וירטואלי תלת מימדי דמוי Second Life שמיועד למוסלמים בלבד, בו הם יוכלו ללבוש חג'אב ולהתפלל להנאתם במסגדים.
הגבלת העולם הוירטואלי למוסלמים בלבד תיושם בצורה של ענישה קולקטיבית, באמצעות חסימת כתובות IP שמקורן אינו במדינות ערביות. המודל העסקי לא מתחכם מדי, ומתבסס על חשבונות VIP, מכירת אובייקטים וירטואליים, פרסום, קהילות ממותגות ומרצ'נדייז.
Muxlim עצמה נראית כמו רשת חברתית סטנדרטית לחלוטין, וקשה למצוא בה סממנים שמבדלים אותה כרשת מוסלמית – כמובן אם מתעלמים מהחדשות השוטפות מאל ג'זירה ומהפיצ'ר שמאפשר לנווט בקוראן לפי סורות, לקרוא תרגומים ופרשנויות ולשמוע אותו על רקע תמונה של מכה בליווי סימולטני של כתוביות. ועדיין הרשת הזו מושכת מיליון וחצי משתמשים יוניקים בחודש שמחפשים לבדל את עצמם כמוסלמים ברשת.
[מצאתי ב-TechCrunch]
twitter הוא שירות מיקרובלוגים מעולה. הוא שירות ווב 2.0 מצויין, שנוצר בתקופת "הבועה השנייה", שכרגע עומדת בפני סימן שאלה מעניין, כמו הרבה חברות אחרות, בעקבות המשבר הכלכלי. טוויטר מייצגת את חברות הווב 2.0, כיוון שהיא אחת המצליחות בהן. נכון שלפעמים בטוויטר יש גם דאון טיים מבאס, אבל גם עם זה המשתמשים מתמודדים באהבה בדרך כלל, ולא נראתה נטישה מאסיבית של השירות בעקבות בעיות יציבות פה ושם, גם כשהמצב היה חמור.
על השאלה "מה אתה עושה?" עונות כמויות עצומות של אנשים בכל רגע נתון, בפוסטים שמוגבלים ל-140 תווים – באמצעות האינטרנט, מחשבי כף יד, הודעות טקסט, בלאקבריז, דוא"ל, יישומי משנה (api), גירסאות לוקאליות בשפות אחרות… על הכל חשבו בטוויטר כדי ליצור שירות מצליח. חוץ מעל מודל עסקי, שיתרגם את ההצלחה לכסף.
כמובן שגם עכשיו טוויטר מרוויחים כסף לא רע משיתופי פעולה והכנסות מזדמנות, וגם לגייס כספים אין להם קשיים חמורים במיוחד, והשאלה רלוונטית לרבות מחברות הווב 2.0 האחרות, אבל אל טוויטר מכוונים זרקורים רבים כתוצאה מהפופולריות הרבה שלה, והעניין בכך שתמצא מודל עסקי שמנצל את הצלחת השירות והפופולריות שלו (eyeballs בשפה מקצועית) הוא בכך שהמודל ישפיע על התעשייה כולה. אז כן, ב-2009 בטוויטר מבטיחים לספק תשובות (בעיקר לעצמם), והשירות המצליח יתורגם, אולי, לכסף.
אלכס פיין מטוויטר מצביע על תוכנות פשוטות כבסיס לחוויית משתמש מאושרת, ומספר על שיטות ותהליכים שאימץ לעצמו לאורך השנים כדי לשמור על חיים מאושרים ושלווים בעת עבודה עם מחשבים. המפתח הוא להמנע מתוכנות עמוסות ובמקביל מעומס של תוכנות.
"כשמתייחסים לתוכנות, הדרך הכי טובה לשמור על פשטות היא להשתמש בהן כמה שפחות.
התוכנות קיימות בכדי להציע פתרון, אך נלוות להן בעיות: עקומת למידה, באגים, שדרוגים, בעיות אבטחה וכו'. אם תגדיר לעצמך מה באמת אתה רוצה להשיג, ייתכן שתופתע לגלות שאתה בכלל לא צריך להשתמש בתוכנה או שהאפליקציה המתאימה כבר מותקנת על המחשב שלך".
זמן קצר לפני זה הוא פרסם את רשימת החוקים למחשוב מאושר – טיפים ששומרים עליו שמח, שפוי, פרודקטיבי ויעיל בעת עבודה עם מחשבים, מהיבטים של תוכנה, חומרה ועבודה עם קבצים.
