'Let yourself feel' הוא סרטון אנימציה מופשט של אסטבן דיאקונו (Esteban Diácono), מעצב מושיין גרפיקס ארגנטינאי, בהשראת המוזיקה הנפלאה (והחופשית – תחת רשיון שיתוף) של אולאפור ארנלדס (Olafur Arnalds) האירי, אותה הוא מצא במקרה ברשת. התוצר הוא שילוב בין מספר אפקטים באפטר-אפקטס, ציטוטים חיוביים, סופשבוע יצירתי ו-11 שעות רינדור. מקסים.
[מצאתי ב-swissmiss]
הקליפ לשיר 'יש לנו זמן' של מורי מקלרן (Moray McLaren) מתבסס על רצף אנימטיבי שמופק על ידי סדרה של פרקסינוסקופים – מכשיר מכאני מסתובב להצגת אנימציה שהומצא ב-1877 (1873 לפי וויקיפדיה, אגב). הפרקסינוסקופ הוא אחד מיסודות הקולנוע המודרני, המאפשר ליצור אשלייה של תנועה אנימטיבית בעזרת רצף של איורים עוקבים המסתובבים במהירות.
בכדי לשמור על הקונספט, התוצר נטול אפקטים של עריכה דיגיטלית – הדימויים מצולמים כולם, מהירות סיבוב הציר סונכרנה למהירות הצילום, העריכה והמעברים בוצעו על ידי גזירה והחלפה פיזית של סלילי סרטים – טיפול עכשווי שנועד לשמר מעט מהקסם הקולנועי של פעם. מקסים.
הבמאי, דיוויד ווילסון (David Wilson), שגם אייר את הכל במשך 5 שבועות של איור, שחרר סרטון עם הצצה מרתקת על תהליך העבודה, על המורכבות הטכנית בעבודה עם פרקסינוסקופ, על האתגר בעיצוב אנימציה המיועדת לפורמט, טכניקות שצבר ליצירת אשליות שונות של תנועה ומבט אל מאחורי הקלעים.
קליפ האנימציה 'Parachute Ending' של הרכב האלקטרו הצרפתי בירדי נאם-נאם, מאופיין בדימוי מדע בדיוני בהשראת סדרות טלוויזיה משנות ה-80, שנולדו מעיבודי קומיקס משנות ה-70. עבודה בבימויו של האנימטור הבריטי סטיב סקוט, והמאייר הבריטי וויל סוויני, שסגנונו ממש נותן את הטון. הזוי, מרהיב, מעולה!
[מצאתי ב-FormFiftyFive]
קליפ המצלמות של ההרכב היפאני Sour הוא קולאז' וידאו מתוזמן המורכב מעשרות מעריצים מרחבי העולם שצילמו עצמם במצלמת הרשת הביתית שלהם. בזכות בימוי ועריכה מוצלחים, המצלמות השונות מתכתבות זו עם זו, לכדי מכלול נאיבי ומהנה, עשיר בקריצות ואפקטים ביתיים שמעלים חיוך.
קליפ האנימציה לשיר 'Masitéladi' של הצמד האפריקאי אמאדו ומרים הוא חווייה חזותית שמעלה חיוך של שמחה על הפנים. הקליפ מחבר נגיעות אפריקאיות (לפחות ברמת הסטריאוטיפ שאני מזהה כתרבות אפריקאית) לבין עיצוב ואיור אירופאי-צרפתי, בכדי ליצור שפה חזותית ייחודית שמתפתחת לאורכו. עיצוב הקומפוזיציות יוצר מורכבות נעימה ומעניינת לאורך זמן בזכות מעבר שוטף בין טקסטורות, אייקונים ואיורים קוויים, דמויות, צילומים ומעט טיפוגרפיה. הצרפתית שלי חלודה משהו (בונז'ור-בונז'ור), אז התוכן מבחינתי נשאר כג'יבריש כרגע… התוצר בפני עצמו ייחודי ומגניב.
קליפ מוזיקה אנימטיבי חדש של הרכב היפ-הופ-אלטרנטיבי בשם NASA, מצליח לתמצת את כל הסטריאוטיפים השליליים המקושרים לסגנון – הם הלכו עד הסוף עם הקונספט ושילבו באנימציה אלימות, קללות, סקס ועוד קצת אלימות (ממש לא מתאים לילדים). מבחינה עיצובית נוצר עולם איזומטרי תלת-מימדי, עמוס בטקסטורות, אפקטים, זוויות וקומפוזיציות מעניינות. המכלול אפל, אלים, רדוד ואפילו משלב כתוביות נגישות לחרשים.
אני האוויר שלך (soy tu aire) הוא דוגמא מעניינת לקליפ מוזיקה אינטראקטיבי, הנותן למשתמש שליטה בסיסית על ההתפתחות הגרפית שבו. העיצוב והאינטראקציה מוסיפים פרשנות חזותית למוזיקה, בדמות מברשת צבע שמתפתחת מבחינה גרפית בהתאם למוזיקה ולמילים, ונשלטת על ידי העכבר. האינטראקציה עם המברשת מפזרת כתמי דיו, שבבי טיפוגרפיה, חיות ויצורים אחרים, בטיפול כתמי מוצלח למדי. המשתמש יכול לשלוח את הקליפ הספציפי שאייר לחברים, קצת מיותר, כיוון שממילא ההתפתחות הבסיסית נשמרת, ואין בו כמעט מקום לפרשנות אישית.
חלק מהדימויים, בעיקר הדגים והתנועה, מזכירים לי במעורפל אתר פורטפוליו עלום שנתקלתי בו בשנה שעברה, עם קונספט גרפי דומה. באמת שרציתי להביא אותו לשם ההשוואה, אלא שלא הצלחתי לאתר אותו. אם מישהו מכיר, אשמח ללינק.
ההרכב האמריקאי מאט וקים, מתפשטים בקליפ חדש ומלוטש ברחובות טיימס סקוור בניו-יורק, עד הסוף הבלתי נמנע. העירום (המצונזר – אם דאגתם) עומד בניגוד לסמל האורבני האפרפר ויוצר קונטרסט מרהיב, גם אם הוא מובן מאליו.
העיצוב המדהים לקליפ של Signs, בבימויו של הירו מוראי, מתבסס על קולאז'ים מטורפים שיוצרים דימויים טכנולוגיים סוריאליסטיים הזויים ועריכה נפלאה.
באותה הזדמנות – הסרטון של הבמאי האוסטרלי פטריק הוגס, במקרה נושא את אותו השם – משחק על כפל המשמעות בין 'סימנים' ל'שלטים'. הסרט של הוגס נטול דיאלוג, ומתבסס בעיקר על הבעות פנים, מחוות גוף והרבה טקסטים הכתובים על שלטי נייר. הוא נוצר כחלק מפסטיבל הסרטים הקצרים של שוופס, אז כמובן שאי שם מתחבאת לה גם פרסומת סמויה ולא מתוחכמת במיוחד לשוופס.
קמפיין 'בית הקלפים', לעמותת Shelter הבריטית, נועד להעלות את המודעות בקרב הציבור הבריטי למצב הדיור הבעייתי. העבודה על הפרוייקט נעשתה בהתנדבות, והפסקול נתרם על ידי רדיוהד, שבדרך כלל מתרחקים ממדיומים פרסומיים. ההתייחסות היא לכך שמחירי הדיור הגבוהים בבריטניה מאלצים אנשים לגור בתנאים ירודים, במבנים מסוכנים או ברחוב. בקליפ מוצג נוף עירוני טיפוסי הנשקף במהלך מסע ברכבת, ובו מוטמעים בתים רעועים הבנויים מקלפי משחק.
קשה לפספס את הציטוט מהקליפ של הבמאי הצרפתי מישל גונדרי ל'סטאר גיטאר' של הכימיקל בראד'רס.
זה גם תירוץ להזכיר את הקליפ המדהים של 'בית הקלפים' המקורי של רדיוהד, שביים ג'יימס פרוסט. רדיוהד אוהבים לשלב בקליפים טכניקות נסיוניות ופורמטים לא שגרתיים, אפשר למצוא בהרבה מהם פריימים דומים כפי שהם מיוצגים בטכניקות המשתנות. הקליפ של 'בית הקלפים' צולם ללא שימוש במצלמות או תאורה, והתבסס על טכניקות הדמייה תלת מימדית להצגת מידע גאומטרי שהתקבל מכלי מדידה לחישוב מרחקים ברזולוציות שונות. במהלך העבודה הם ערכו נסיונות בחומרים ובהצללות בכדי לשבש את המידע המתקבל מכלי המדידה ולהדגיש את האפקט.
עבור הקליפ שוחרר סרטון מעניין שמספק סקירה של הטכנולוגיה וההיערכות לצילומו, על הדיאלוג בין הבמאי למהנדסים, הטכניקות הנסיוניות לשיבוש המידע והפיכתו למעניין יותר לצפייה, כמו גם הצצה כללית יותר אל מאחורי הקלעים על עיצוב הפורמט ותהליך העבודה.
