פרוייקט הגמר של נעם גלברט בבצלאל השנה הוא סרטון אנימציה סאטירי העוסק במקומה של הדת בחיי היומיום. הסרטון סוקר ניסוי פסיכולוגי, דמוי ניסוי הכלא של זימברדו בסטנפורד, העוקב אחר 59 נבדקים ישראלים המתמודדים עם מערכת חוקים נסיונית. השפה העיצובית מתבססת על אינפוגרפיקה מאיורים איזומטריים הנבנים משכבות של שקפים, טקסטורות והפרעות אנלוגיות באמצעי הצגה ישנים.
הקליפ לשיר 'יש לנו זמן' של מורי מקלרן (Moray McLaren) מתבסס על רצף אנימטיבי שמופק על ידי סדרה של פרקסינוסקופים – מכשיר מכאני מסתובב להצגת אנימציה שהומצא ב-1877 (1873 לפי וויקיפדיה, אגב). הפרקסינוסקופ הוא אחד מיסודות הקולנוע המודרני, המאפשר ליצור אשלייה של תנועה אנימטיבית בעזרת רצף של איורים עוקבים המסתובבים במהירות.
בכדי לשמור על הקונספט, התוצר נטול אפקטים של עריכה דיגיטלית – הדימויים מצולמים כולם, מהירות סיבוב הציר סונכרנה למהירות הצילום, העריכה והמעברים בוצעו על ידי גזירה והחלפה פיזית של סלילי סרטים – טיפול עכשווי שנועד לשמר מעט מהקסם הקולנועי של פעם. מקסים.
הבמאי, דיוויד ווילסון (David Wilson), שגם אייר את הכל במשך 5 שבועות של איור, שחרר סרטון עם הצצה מרתקת על תהליך העבודה, על המורכבות הטכנית בעבודה עם פרקסינוסקופ, על האתגר בעיצוב אנימציה המיועדת לפורמט, טכניקות שצבר ליצירת אשליות שונות של תנועה ומבט אל מאחורי הקלעים.
מסעדת פירות-ים בפרנקפורט יצרה שלט חוצות שהוא אקווריום אמיתי, בו דגי פורל שוחים מעל צלחת וסכו"ם. מבחינה עיצובית הפתרון המבריק מצליח להעביר את המסר, "הכי טרי שאפשר", בצורה אפקטיבית וזכירה. על סף התעללות בבעלי חיים, המסעדה דואגת לפרסם בקנאות על מאמציה לשמור על רווחת הדגים ולטיפול ההומני בהם, בכדי למזער פוטנציאל לפרסום שלילי ובכדי שהנזק שישאר לדגים יהיה פסיכולוגי בלבד.
[מצאתי ב-adfreak ז"ל]
Funktionide הוא פרוייקט מחקר בעיצוב של סטודנט גרמני, סטפן אולריץ' (Stefan Ulrich), על הדרך בה אנו מעצבים ויוצרים קשר עם אובייקטים פיזיים. נקודת המוצא הטכנית מתבססת על פולימרים פעילים-חשמלית (Electroactive polymers), שהם חומרים מורכבים שמייצרים תנועה מכנית כתוצאה מגירוי חשמלי, בדומה לדרך בה מתכווץ שריר. מוצר הבנוי מחומרים שכאלו יכול לשנות את צורתו.
הפרוייקט מוסיף כלים עיצוביים חדשים לתחום הכללי של עיצוב מוצר – הוא מעביר את הדגש מעיצוב צורה ופונקציה, למחשבה על התנהגות המוצר והאינטראקציה איתו. המעצב מקבל כלים ליצירת פתרונות רגשיים, מעבר לכלים הצורניים והפונקציונליים, בכדי לייצר חוויית שימוש מתוחכמת יותר, שמבצעת מניפולציה רגשית בכדי לענות על צורך אנושי. המוצר הקונספטואלי של אולריץ' יוצר אשלייה של תודעה ומודעות לסביבה, בצורה המקלה על המשתמש להתחבר אליו מבחינה רגשית – הוא משמש עבורו כחיית מחמד, חבר לעת צרה ודמות להתכרבל איתה בלילה. מקסים.
קליפ האנימציה 'Parachute Ending' של הרכב האלקטרו הצרפתי בירדי נאם-נאם, מאופיין בדימוי מדע בדיוני בהשראת סדרות טלוויזיה משנות ה-80, שנולדו מעיבודי קומיקס משנות ה-70. עבודה בבימויו של האנימטור הבריטי סטיב סקוט, והמאייר הבריטי וויל סוויני, שסגנונו ממש נותן את הטון. הזוי, מרהיב, מעולה!
[מצאתי ב-FormFiftyFive]
'555 kubik' הוא (עוד) מיצב הקרנה ארכיטקטוני, המנסה להפיח חיים בחזית המשמימה של מוזיאון ה-Kunsthalle בהמבורג, ולגרום לה לחלום. האנימציה המוקרנת משלבת אלמנטים גאומטריים מופשטים, פיסות ארכיטקטוניות ודימויים מתוך המוזיאון. השימוש בתמונות ואפקטים רסטריים מוציאים את חזית הבניין מהקשרה מבחינת התפקיד והחומריות, ומוסיפים עושר נוסף לפורמט.
[תודה גיל]
Fontplore הוא ממשק נסיוני לחיפוש בתוך ספריות גופנים בצורה אינטראקטיבית. החווייה הממשקית מציעה תהליך עבודה חדש לחלוטין למעצבים המחפשים את הגופן המתאים. עיצוב הממשק לשולחן המגע שילב פיתוח של כלים ממשקיים ייעודיים, המבוססים על אובייקטים פיזיים ייחודיים השולטים על הפעולות השונות.
האובייקט הממשקי העגול משמש לניווט ולסקירה בין הגופנים והתגיות, בעוד האובייקט דמוי הפירמידה מבצע פעולות כמו תצוגה מקדימה, שמירה, הדפסה או איפוס. אין מגבלה על כמות האובייקטים הממשקיים שאפשר לשלב, אך המשמעות היא הוספה של סרבול ממשקי. ההדפסה מאפשרת למשתמש לחזור ולעבוד מאותה הנקודה בהזדמנות אחרת. מדובר בנסיון ליצירת כלי עבודה יומיומי שאין לו הצדקה קיומית עד שישולב באוסף של כלי עבודה שיחלקו את אותם אובייקטים ממשקיים בחוקיות דומה.
Morpho Towers הוא פסל קינטי של האמנית היפאנית סצ'יקו קודאמה (Sachiko Kodama), המתבסס על תכונות פיזיקליות של נוזל מגנטי (ferrofluid) כאמצעי פיסולי. הפסל מסנכרן מוזיקה עם שדות מגנטיים המופעלים על שני מגדלי ברזל ספירליים, בכדי לבצע מניפולציה ולגרום לנוזל המגנטי לפרוץ מתוכם. התוצר מרהיב.
[מצאתי ב-Surfstation]
'לוח הדיו' של המעצב הספרדי אוסקר דיאז (Oscar Diaz) הוא לוח שנה המשתמש בתכונות הספיגה של נייר בכדי להציג את התאריך – תוצר הנובע מתוך הבנה של החומר איתו עובד המעצב. בכל חודש מתקדם הדיו הצבעוני לאורך סדרת מספרים העשויים מנייר, וצובע אותם בצורה איטית עד לסיום החודש. עקרון ספיגת הדיו מאפשר לייצג גם התפתחות של שעות, לפי אחוז השלמת צביעת המספר היומי – בכך הוא הופך את התקדמות הזמן לאינטואיטיבית, ולא רק הגיונית ברמה הלוגית. צבעוניות הדיו בחודשים השונים נגזרת מתוך הקשר אסוציאטיבי למאפייני העונה.
[מצאתי ב-yayeveryday]
Virtual Gravity הוא ניסוי ממשקי מעניין המייצג נתונים דיגיטליים בצורה פיזית. הממשק מאפשר לייצג את הפער של החשיבות הנתפשת או הפופולריות בין זוג מושגים, לפי גוגל, באמצעות ייצוג אנלוגי אינטואיטיבי ומוכר: מאזניים. המשתמש בוחר את המושגים מתוך ענן תגיות, הניתן לסינון ושליטה באמצעות פילטרים שונים (אזכורים בחדשות, זמן או חיפוש חופשי). בחירת המושגים מתבצעת באמצעות אלמנטים פיזיים הממלאים תפקיד ממשקי להעברת המידע מענן התגיות אל זרועות המאזניים. פרוייקט הגמר של הסטודנט הגרמני שעיצב את Impress – ממשק למסך מגע גמיש.
