NowDoThis הוא כלי לניהול רשימת מטלות עם גישה ממשקית מעניינת. הכלי פוקד על המשתמש להשלים פעולה אחת בכל פעם. עם מילוי המשימה יקבל המשתמש את המשימה הבאה שעליו יהיה להשלים. בניגוד לפורמט רשימת המטלות הסטנדרטית, הוא זה שמחליט עבור המשתמש איזו משימה ימלא, מציב זאת כעובדה, וחוסך ממנו את הצורך לחשוב באופן עצמאי. אפליקציה פשוטה עם מנטליות של רס"ר משמעת סובייטי. לפעמים זה מה שצריך.
mTable הוא שולחן שאנשים יכולים לתכנן באמצעות טלפון נייד. השירות מאפשר לאנשים ליצור שולחן אישי משלהם – הם יכולים להשפיע על הצורה, המבנה, הצבע והחומר. הדגש הוא על הנגיעה האישית – שירות ייחודי שמאפשר ללקוח לבצע קסטומיזציה וגם פרסונליזציה של מוצר, שמתבטאים בפועל בעשיית חורים בשולחן.
בכדי ליצור שולחן חדש, הלקוח מתקין את התוכנה על הטלפון הסלולרי האישי שלו (שבמקרה חייב להיות נוקיה מדגם ספציפי). הממשק מאפשר לבצע מניפולציות פיסוליות על החומר. המשתמש מתחיל עם משטח שטוח לחלוטין, והוא יכול ליצור בו שקעים ואף חורים, בצורה חופשית. ניתן להגדיר את סוג וגודל השולחן הרצוי, את העץ ממנו יבנה השולחן, הצבע וסוג הגימור. עם השלמת תהליך העיצוב – נשלח העיצוב ישירות לאתר החברה.
באתר החברה יכול המשתמש לראות את המוצר שעיצב ברזולוציה גבוהה ובתלת מימד בכדי להתמקד בפרטים הקטנים ולאשר את הזמנתו. באתר ניתן לצפות גם בשולחנות ששיתפו גולשים אחרים. הזמנת השולחן מתבצעת באמצעות מפיץ מקומי, ששולח את המוצר ללקוח תוך 8-12 שבועות.
השירות מסחרי ופעיל כבר היום, אבל משהו מתפספס. סיפרתי על התהליך, הוא נשמע הגיוני ופשוט, כמעט מובן מאליו. הוא מציע מוצר חדשני, ייחודי, שעובר התאמה אישית לפי בחירתו של הלקוח – שירות נפלא מבחינה טכנית. מבחינה עיצובית, לעומת זאת, הוא אינו משדר איכות. זה מתחיל בתדמית החברה, בשפה הגרפית, בטיפוגרפיה ובעיצוב המידע – ומגיע עד לאיכות התמונות ודלות התכנים באתר. זה נראה לא רציני.
הבעיה העיצובית מתחילה עוד בשלב מוקדם יותר: עיצוב שולחנות סלון על גבי הטלפון הסלולרי הוא לא סביר. החיבור הוא מלאכותי ולא עונה על צורך ספציפי – קשה לי להאמין שהמשתמש הסביר ינצל את הזמן ההמתנה המבוזבז בתור למחלקה העסקית בבנק, בכדי לעצב את שולחן הסלון המחורר הבא שלו. זאת מבלי להתייחס כלל לממשק המסורבל, למגבלות הרזולוציה הנמוכה במסך, ולבעייתיות בכך שאת התצוגה התלת מימדית יכול המשתמש לראות רק באתר החברה.
כל ההתחלות קשות. אנו עומדים לפני תחילתו של גל גדול בו נראה יותר ויותר שירותים אינטראקטיביים המנסים למצוא את מקומם בפלטפורמה הסלולרית, עם מודלים עסקיים שונים המנסים לנצל את זמינותה, את ההתפתחויות בטכנולוגיה ובתחום עיצוב הממשק לסלולר, שירותים מבוססי מיקום ושירותים שמחוברים תמיד. תחילתה של בועה חדשה.
[מצאתי ב-core77]
Eco-cycle הוא חניון תת קרקעי אוטומטי לאופניים. המתקן פותח ביפאן – שם אופניים משמשים כאמצעי התחבורה העיקרי, והמוני זוגות האופניים החונים הם מפגע של ממש. ממשק המערכת פשוט וידידותי ומתמצה בקורא כרטיסים מגנטי.
בעת ההפעלה, זרוע רובוטית בוקעת מפתח המערכת, לופתת את זוג האופניים ובולעת אותם אל בטן האדמה. הסרטון מדגים את תסריט השימוש הבסיסי (ובהבזק משעשע של רגע צץ גם all your base, שהרבה זמן לא נתקלתי בו).
כל מתקן שכזה יכול לאכסן בתוכו עד 144 זוגות אופניים, והפעולה כולה מתבצעת במהירות מדהימה – היא אורכת רק 10 שניות. החניונים הללו כבר מפוזרים ברחבי טוקיו, ונבנים בטכנולוגיות ירוקות. הם משחררים את השטח הציבורי ומאפשרים לנצל אותו בצורה יעילה יותר, מבלי להתעלל בתושבים או לפגוע בשגרת יומם.
דני צ'ו פרסם תמונות נוספות, בהן גם תמונות מפורטות יותר של מערכת השילוט וההכוונה סביב המתקנים ואפילו סרטון יפאני המסייר במתקן מבפנים.
[מצאתי ב-boingboing]
הבמאי זוכה פרס הגראמי מארק ג'ונסון נדד 10 שנים ברחבי העולם ויצר אלבום מוזיקה המחבר בין 100 מוזיקאים מכל העולם. יצא מזה גם סרט תיעודי. הפרוייקט עשוי היטב, והמסחריות שלו אינה מקרית. השיר הראשון שהופץ מהאלבום הוא 'stand by me' (בדרום אפריקה היו בטוחים שהפזמון הוא "לה לה נאמי").
באופן בלתי נמנע, סביב פרוייקטים שרוצים לאחד את העולם נוצרה מנגנים לשם שינוי, שעוסקת בפעילות חיובית ברחבי העולם באמצעות כוחה של המוזיקה (או קולות פכפוך המים). ג'ונסון מדבר על הפרוייקט בראיון עם pbs (שמעניין לראות כיצד הם יוצרים הנגשה של תכני וידאו לפורמט נגיש, ע"י הוספת תעתיק טקסטואלי מתחת לכל לסרטון).
[מצאתי ב-takepart]
Body Navigation הוא מיצג אינטראקטיבי בו תנועות הגוף של הרקדנים משפיעות על הבמה שמקיפה אותם. הרקדנים מפעילים ממשק אינטואיטיבי היוצר אלמנטים גרפיים בהתאם לתנועות הגוף והמיקום שלהם על הבמה, לפי חוקיות מוגדרת, בזמן אמת. התוצאה נראית משחקית ומגניבה.
יוצרי המיצג (קבוצת אמנים מדנמרק ומסרביה) העדיפו שלא להסתפק בתקציר, וחשבו שזה רעיון טוב שכולו יהיה זמין לצפייה: 30 דקות ו-52 שניות ארוכות.
ב-9 לדצמבר 1968 הדגים ד"ר דאגלס אנגלברט את עכבר המחשב הראשון. הוא היה עשוי מעץ, היה לו כפתור אחד, והרבה מהטכנולוגיה מההדגמה ההיא שימשה כבסיס לפיתוח החומרה והתוכנה שאנו משתמשים בה כעת. אתר ה-BBC סידר ראיון עם אנגלברט לכבוד יום ההולדת ה-40, שחל היום. אל תפספסו את הסרטון.
בהדגמה, שקיבלה את הכינוי "אם כל ההדגמות", הודגם גם ההיפרטקסט (לא הדגמה ראשונה, אבל כן ההתפתחות המשמעותית שלו), קישור דינמי לקבצים ואפילו שיתוף של שולחנות עבודה בין מחשבים מרוחקים בליווי וידאו וקול.
רוב בריינטון הצליח ב-11 דקות לשכנע אותי שאני מבין את ההגיון שמאחורי עשרת המימדים. רגע לפני שהגשתי מועמדות כמרצה לפיזיקה באחת האוניברסיטאות, בדיקה מהירה של תורת המיתרים בוויקיפדיה הראתה שממש לא.
[מצאתי ב-mediation]
האמן הדיגיטלי המקסיקני ג'יים ג'אסו* עוסק בהרכבת סצינות דיגיטליות ואפקטים חזותיים. בעבודות הדיגיטליות המדהימות שלו הוא יוצר חיבורים בין אלמנטים רחוקים מבחינה קונספטואלית בכדי ליצור עולמות ריאליסטיים בלתי אפשריים שמתאפיינים במתחים בין רעיונות שונים המתחרים זה בזה.
*מקורות יודעי דבר מספרים שהתעתיק המקסיקני הנכון לשם שלו הוא (כנראה) חיימה חסו. אם המקסיקנים האלה לא רוצים שישבשו להם את השם, שילמדו אנגלית.
[מצאתי ב-Burstoid]
חברת Sixense מדגימה מערכת לזיהוי תנועה בחלל בשם Truemotion 3D, המאפשרת למשתמש שליטה תלת מימדית מוחלטת במרחב וירטואלי, ברמת דיוק מדהימה על פני כל מרחב התנועה. המערכת מאפשרת למשתמש לשלב יותר משלט אחד, בכדי לבצע פעולות מורכבות בשתי ידיים (או בסביבה מרובת משתמשים).
ההשוואה לשלט של ה-wii של נינטנדו היא בלתי נמנעת, וללא ספק מדובר בקפיצת מדרגה משמעותית לעומתו. השלט של Sixense משתמש בשדה מגנטי בכדי לעקוב אחרי מיקום שתי הידיים בחלל. הטכנולוגיה הזו מאפשרת לו להגיע לדיוק של מילימטר אחד (!) בקצב רענון של 10ms. זאת בזמן שהשלט של ה-wii מתבסס על חיישני תאוצה בלבד (accelerometer), ולכן מוגבל מבחינת הדיוק שלו בחלל ורגישות התנועה באופן כללי. המשחקים מבוססי התנועה ב-wii עובדים בתחום המגבלות הטכניות בצורה טובה למדי, בהתחשב בכך שמדובר בדור ראשון של מוצר שחינך את השוק להעדיף חווייה משחקית על פני אפקטים גרפיים.
[מצאתי ב-Gizmodo]
חנות המוזיאון לאמנות עכשווית ברוסקלייד (דנמרק) מציגה את "מזכרות חברתיות" – תערוכה המתבססת על סדרה של 300 חולצות למכירה, המשלבות בתוכן מודל של אינטראקציה חברתית. מטרת הפרוייקט היא ליצור קשרים חברתיים אקראיים בין מבקרי המוזיאון, ובכך ליצור תחושה חזקה יותר של קהילה סביבו. המבקרים בחנות מוזמנים לרכוש חולצה, בתנאי שישתפו עם החנות את שמם וכתובת מגוריהם. הפרטים הגאוגרפיים מוזנים למפה, והחולצה שנרכשה מופיעה עליה.
התהליך ההדרגתי של מכירת החולצות והעלמותן מחלל המוזיאון, מקביל להופעתן ברשת על גבי המפה. בעת רכישת החולצה, המבקרים לוקחים איתם חלק פיזי מן התערוכה, אך גם עוזרים להתפתחותה. על כל חולצה מודפס ציטוט של אחד מ-15 אמנים נבחרים המציגים את עבודותיהם במוזיאון, במטרה ליצור אינטראקציה ועניין עם תכנים מהאוסף שלו בצורה ייחודית.
