תענוג לעבוד עם רעש לבן ברקע. SimplyNoise היא אפליקציה אינטרנטית פשוטה המייצרת רעש לבן. זו דוגמא טובה בעיניי לשירות המתמקד בפונקציונליות ספציפית ומיישם אותה בצורה היעילה ביותר מבלי להעמיס פיצ'רים שמסיטים אותו מתמצית המטרה הפונקציונלית שלו. פיצ'רים משלימים באתר מאפשרים לשמור קבצי רעש לבן למחשב, וגם הם מיושמים במינון שאינו פוגע בשימושיות או גורם לאובדן הפוקוס מהעיקר. הכוח שלו כשירות טוב נובע מהפשטות שבו.
Creators Inn הוא מיזם של מותג אופנה שוודי, המזמין אמנים ויוצרים להתארח בחינם לזמן קצר בחדר מלון במרכז העיר גוטהנבורג בשוודיה. מטרת המיזם היא כמובן למצב את המותג כחדשני-יצירתי-בינלאומי, תחת הכותרת "אחריות חברתית קריאטיבית" (או משהו שכזה), בכדי לתרום לאווירה בעיר השוודית, כמו גם לאחווה ולשלום העולמי. כך או כך – יש עדיפות לאמנים מהעולם, ואם מישהו מכם מתכנן להגיע לשוודיה בזמן הקרוב – ההרשמה (לרשימת ההמתנה) פתוחה באתר.
בהמשך צפוי להיפתח חדר נוסף בגוטהנבורג, וכן מדברים על פתיחת חדרים דומים במקומות נוספים בעולם. המודל מזכיר את תיירות ה-Couch Surfing, אלא שהוא מכוון לקהל יעד ספציפי של אמנים ויוצרים, ומתבסס על חברה מסחרית.
חברת Oblong יישמה את מערכת ההפעלה המרחבית שהופיעה ב-Minority Report. מדובר באחת מסביבות העבודה הבדיוניות העתידניות המורכבות והמושקעות ביותר שהופיעו בסרט אי פעם, ולמעשה אובלונג כללה בצוות הפיתוח של המערכת גם את אחד מיועציו של שפילברג בעת שביים את הסרט. למרות השם המוזר (g-speak?) מדובר בפריצת דרך של ממש בצורת האינטראקציה שלנו עם מחשבים, מעבר של קונספט מן המדע הבדיוני לעולם האמיתי. הסרטון מדגים את המערכת ויכולותיה בתסריטי שימוש שונים. אם זה עובד כמו שזה מוצג – זה מדהים!
סביבת עבודה מרחבית (Spatial Operating Environment, או SOE בקיצור) מאפשרת אינטראקציה עם מחשבים באמצעות תנועה ומחוות ידיים. הגמישות והמגוון של התנועות מאפשרים לבנות סביבות עבודה עם פרודקטיביות מאוד גדולה שיתרונן מתבטא בעת עבודה עם כמויות גדולת של מידע מורכב, כאשר משלבים עבודה עם מספר משתמשים ומספר יישומים במקביל, על גבי מסך אחד או כל שילוב של מסכים, בצורה המאפשרת ליישם סדרת יישומים אינטראקטיביים הפועלים בצורה אינטואטיבית בעלת אחידות וגמישות ממשקית שהיו עד עתה מדע בדיוני בלבד.
[מצאתי ב-engadget]
סדרת החולצות של W-41 מספקת לאדם הלובש אותן שירות המאפשר לסובבים אותו למצוא אותו ברחבי הרשת, עם דגש על הרשתות החברתיות. על כל חולצה מוטבע לוגו ייחודי, שאין זהה לו, אשר משוייך לרוכש החולצה בעת הקנייה. כאשר הקהל הרחב (כן, אנשים זרים) נתקל בחולצות עליהן מוטבע הלוגו, הוא מזהה שעליו לצלם אותן (ממרחק קרוב מאוד) באמצעות הטלפון הסלולרי בכדי לפענח את הזהות המשוייכת אליהן.
תהליך הזיהוי מתבצע באמצעות תוכנה אשר יש להתקין על הטלפון המצלם, חסם ראשוני שמסרבל את התהליך, כפי שקורה בכל נסיון להטמיע טכנולוגיה חדשנית שאינה מתבססת על סטנדרטים קיימים.
האדם המצלם את הסמל צריך כמובן להכיר את הסוג הזה של הבגדים, אך עם הזיהוי, יוכל המצלם לקבל את המידע אשר שוייך ללוגו הייחודי – פרטי הזיהוי של הלובש. עם הזיהוי, יוכל המצלם ליצור קשר ולשלוח הודעות, כיוון שפרטי הזיהוי מכילים לכל הפחות קישור אל האתר האישי של הלובש, הבלוג או כל פרופיל ברשת חברתית שהוא נמצא בו וביצע את השיוך אליה. עד צו ההרחקה, בכל אופן.
[מצאתי ב-ChipChick]
סנסריף (San Serriffe) היא קבוצת איים באזור איי סיישל, שהתגלתה על ידי האנגלים ב-1421, הפכה לקולוניה ספרדית ופורטוגזית, לאחר מכן סופחה שוב על ידי הבריטים, נמסרה שוב לפורטוגזים ולאחר מכן נשלטה בצורה משותפת. על עצמאותה היא הכריזה ב-1967, ולאחר 20 שנות שלטון צבאי (בעיקר על ידי הגנרל פיקה), נבחר לראשונה נשיא בבחירות אזרחיות, בשנת 1997.
המדינה מורכבת משני איים מרכזיים – האי העליון (Caissa Superiore – באנגלית: Upper Caisse) והאי התחתון (Caissa Inferiore – באנגלית: Lower Caisse).
סנסריף התפרסמה ב-1977 בעיתון הגרדיאן, בכתבת תחקיר שהשתרעה על גבי שבעה עמודים לכבוד יום העצמאות ה-10 של המדינה, כמתיחת 1 באפריל, על ידי פיליפ דיוויס. במתיחה שותפו חברות מסחריות מרכזיות – גינס שפרסמה כיצד מבשלת גינס בסנסריף יצרה בטעות בירת גינס לבנה עם קצף שחור, טקסקו הגרילה חופשה באיים בין לקוחותיה, קודאק ערכה תחרות צילומים. את מערכת העיתון הציפו פניות של קוראים רבים שביקשו לקבל מידע נוסף על האיים.
כמובן שהתרגום שלי מפספס המון, לא פשוט לתרגם מושגים טיפוגרפיים לעברית – הסקירה המקורית, צילומי הכתבה והפרסומות המלוות וגם סקירת התגובות והספינים בעקבותיה לאורך השנים – זמינים כולם במוזיאון המתיחות. גם ל-Wikitravel התווספה סקירה משלה ב-1 באפריל 2006.
[מצאתי ב-Strange Maps]
אלכס פיין מטוויטר מצביע על תוכנות פשוטות כבסיס לחוויית משתמש מאושרת, ומספר על שיטות ותהליכים שאימץ לעצמו לאורך השנים כדי לשמור על חיים מאושרים ושלווים בעת עבודה עם מחשבים. המפתח הוא להמנע מתוכנות עמוסות ובמקביל מעומס של תוכנות.
"כשמתייחסים לתוכנות, הדרך הכי טובה לשמור על פשטות היא להשתמש בהן כמה שפחות.
התוכנות קיימות בכדי להציע פתרון, אך נלוות להן בעיות: עקומת למידה, באגים, שדרוגים, בעיות אבטחה וכו'. אם תגדיר לעצמך מה באמת אתה רוצה להשיג, ייתכן שתופתע לגלות שאתה בכלל לא צריך להשתמש בתוכנה או שהאפליקציה המתאימה כבר מותקנת על המחשב שלך".
זמן קצר לפני זה הוא פרסם את רשימת החוקים למחשוב מאושר – טיפים ששומרים עליו שמח, שפוי, פרודקטיבי ויעיל בעת עבודה עם מחשבים, מהיבטים של תוכנה, חומרה ועבודה עם קבצים.
37signals מסבירים כיצד לקבוע מחיר של מוצר. על תהליך והתפתחות תמחור השירותים שלהם, על המשמעויות הפסיכולוגיות והרגשיות של צרכנות ושל מחירים, מה עושים כשרוצים להעלות את המחיר ועל טכניקות לתמחור של מוצרים בכלל – תורת המחירים לפי 37signals.
דיוויד לינץ' אומר שאנשים הצופים בסרטים בטלפון אינם מודעים לכך שהם לא חווים את הסרט במלואו. הפגיעה בחוויית הצפייה (וגם הפאקינג טלפון) מעציבים אותו.
חוויית הצפייה שלנו במכשירים הניידים השתפרה בצורה משמעותית, ביחס למכשירים מדורות קודמים, וביחס הפוך לגודל שלהם, שהלך והתמזער. הרחבת הפונקציונליות של המכשירים שלנו יוצרת סביבה שלמה שאנו בוחרים להשתמש בה ככלי לצריכת מידע ולבידור. לעיתים גם כשנמצאות בסביבתנו אלטרנטיבות קלאסיות אשר מציעות פתרונות דומים, ראויים, איכותיים ושלמים יותר באופן יחסי.
כך, ה-iphone הביא עימו חוויית גלישה טובה בצורה משמעותית ביחס לכל פלטפורמה מהקטגוריה שלו לפניו. אך יחד עם זאת, חווייה שהיא ללא ספק נחותה מזו הקלאסית שבגלישה באמצעות מחשב. גם סרטים מוצגים עליו בצורה מדהימה – בעיקר אם משווים אותם לטלפונים של נוקיה מהדור הקודם. אלא שהזמינות והיכולת שלנו לצרוך תכנים על גבי המכשירים הניידים שלנו מחליפה את הצפייה בהם במדיות אחרות שמיועדות להם.
[מצאתי ב-Digitology]
הכל מתחיל לתפוש צורה כאן, אבל אני עדיין עובד על זה.
