לני&מריאל יצרו את 'ספיירבוטס' – סדרת סצינות מצולמות של דמויות מיניאטוריות המורכבות מחלקי אלקטרוניקה. כל אחת מהעבודות בסדרה מצליחה לבנות מחלקי הפלסטיק והמתכת הקרים הללו סיפור או חווייה אנושית חמה ותמימה, מבלי לאבד את החומריות המקורית. סצינות נוספות זמינות באוסף בפליקר, וגם בבלוג של לני.
[מצאתי ב-technabob]
אלכס פיין מטוויטר, ההוא שרוצה תוכנות פשוטות, דווקא מרוצה מהתפתחות החומרה שמסביבו, ומדבר (בין השאר) על ההתפתחות המקבילה שהוא היה רוצה לראות בתוכנה ובחוויית השימוש בה – חוויה כללית, גמישה ופשוטה יותר:
"אני רוצה לקיים אינטראקציה שונה מהותית עם המחשב שלי. מטאפורת 'שולחן העבודה' מתה. גדל כאן דור של ילדים שמעולם לא יצא להם לעבוד עם האובייקטים הפיזיים שמטאפורות שולחן העבודה הוירטואלי מייצגות.
מה שאני באמת רוצה הוא גירסה מודרנית של Plan 9 – פלטפורמת תוכנה שתעוצב מההתחלה בכדי להתאים לעולם המרושת והמבוזר שלנו. אם תנסו לפטור אותי בטענה שהאינטרנט היא מערכת ההפעלה החדשה – אני אהיה אלים.
אני רוצה תוכנה טובה יותר: שמישה יותר, נגישה יותר, פתוחה יותר, בטוחה יותר, משולבת יותר, חלקה יותר. אני רוצה חוויית פיתוח טובה יותר. אני רוצה שפות תכנות טובות יותר עם כלי פיתוח טובים יותר".
הבלון האדום הוא סרטו זוכה האוסקר של אלבר לאמוריס מ-1956. סיפור על ילד שמוצא בלון אדום ותלותי ברחובות האפרוריים של פאריז, ומוכיח שפסיכולוגיה הפוכה עובדת גם על בלונים. סרט מקסים ללא מילים (למעט המונולוג המבריק "בלון בלון"). אם יש לכם חצי שעה פנוייה והסינמטק סגור.
[מצאתי להפתעתי ב-swissmiss]
zero dB הוא פרוייקט מחאה של אמנים נגד שימוש במוזיקה כאמצעי לעינוי שבויים. בלי הרבה מילים, הפרוייקט האינטראקטיבי מתבסס על רצף מתמשך המורכב מסרטוני וידאו בני 5 שניות, בהם עומד כל אמן בשקט, ומתבונן. הפרוייקט מזמין את הגולשים להצטרף לעצומה, ולהעלות לאתר סרטונים משלהם – 5 שניות בהן הם עומדים ושותקים – אקט מחאתי בו הם מצהירים שאין עינוי גדול יותר מלשמוע את אמינם וד"ר דרה במשך 20 ימים רצוף.
העיצוב תורם לאפקטיביות של המסר. עם הכניסה לאתר מתחיל רצף רועש המלווה דימויים עמומים, שבקונטרסט אליו הדממה שבאה לאחריו מקפיאה. הסרטונים רצים ברצף על מסך מלא בחוויית 'in your face', המנצלת את הכוח של הדימוי. מסך סקירת הסרטונים נפלא, ומשלב אפקט תנועה המשנה את הפרספקטיבה של הסרטונים בהתאם למהירות הסקירה. אגב הפלייליסט של שירי העינויים מגוון – החל מהיפ-הופ ורוק כבד ועד לשיר הנושא של רחוב סומסום.
אמוטיב מדגימה טכנולוגיה חדשה המאפשרת למשתמש לשלוט על סביבה ממוחשבת באמצעות מחשבה בלבד. המשתמש חובש סדרת חיישנים על ראשו, ואלו קוראים את הפעילות המוחית שלו ומזהים חוקיות של מחשבות. סרטון ההדגמה מציג את תהליך הלמידה בצורה חיה, ואת מסוגלות המשתמש לשלוט על המחשב באמצעות המוח. ההדגמה עצמה מתחילה מהדקה ה-10.
תהליך הלימוד מתבסס על וויזארד (אשף) המזהה את הפעילות המוחית עבור 13 הפעולות הנדרשות לצורך שליטה על כל ממשק שהוא. המשתמש מתבקש לדמיין פעולות כמו לדחוף, למשוך, להרים, להוריד, שמאל, ימין, וסיבוב ל-6 כיוונים בסביבה תלת מימדית. בנוסף, פעולות 'הצגה' ו'העלמה' מאפשרות לדמיין שאובייקט ייעלם – וזה יקרה. בסופו של דבר. בתנאי שלימדנו את המערכת כמו שצריך.
החברה פונה בשלב ראשון לקהל הגיימרים ותיישם הטכנולוגיה במשחקים. זאת כיוון שעל אף שהטכנולוגיה עדיין ראשונית ורמת הדיוק אינה מושלמת, היא מתאימה בהחלט למשחקים. עם השנים היא תשתפר ותהפוך לרלוונטית גם למטרות מקצועיות.
Meggy Jr RGB ("מגי") היא פלטפורמה שנועדה לפיתוח משחקים ניידים מבוססי פיקסלים. היא מתבססת על מסך גרפי ברזולוציה של 8 על 8 פיקסלים, המורכב מלדים שמסוגלים לשנות את צבעם, ושישה כפתורי שליטה. הצבת מגבלות היא אמצעי יעיל לעידוד פתרונות יצירתיים, ומסך גרפי שמוגבל ל-64 פיקסלים בהחלט נראה כאתגר עיצובי מעניין.
הקונסולה פתוחה לחלוטין, מתבססת על קוד פתוח, מהירה וניתנת לתכנות. המשתמשים יכולים לפתח בעצמם משחקים ואפליקציות שימתחו את מגבלות המסך. כך למשל – אדפטציה של משחק פרוגר, מתבססת על צפרדע שמיוצגת על ידי עיגול ירוק, החוצה שורת פיקסלים שהיא הכביש, ושורה נוספת שהיא הנהר. התענוג האלקטרוני הזה יכול להיות שלכם בפחות מ-100$. מגניב.
[מצאתי ב-picocool]
מגזין הקומיקס האינטראקטיבי Nawlz משלב אלמנטים נסיוניים של טיפוגרפיה, אנימציה, מוזיקה ואפקטים גרפיים, לפורמט ייחודי של קומיקס אינטראקטיבי מבוסס פלאש. יש לו כבר 10 גליונות כאלה, והשפה האיורית והגרפית מתפתחת לאורך הגליונות השונים. אנימציות הפלאש קצת טרחניות ומייגעות לפעמים, ולא חסרות בעיות ממשקיות לאורך הסיפורים (יש סקרול רוחבי שמתחבא אגב בתחתית המסך), אבל החוויה טוטאלית ומאוד מתאימה לפורמט של קומיקס.
Pega, סטודיו טיוואני לעיצוב מוצר וחוויית משתמש, מציג קונספט פשוט וחכם לשעון שבת דיגיטלי שבכדי להפעילו המשתמש מצייר עליו עם טוש מחיק. רוחב המוצר הוא ציר זמן, והמשתמש יכול לצייר לאורכו קווים ונקודות, בהם הוא יופעל. לאורך המוצר נעה מנורה, שמשמשת חיווי של הזמן ביחס לקו שצוייר.
אנחנו לא רגילים לראות מוצרים שאפשר לצייר עליהם. למעשה יש לנו חסם פסיכולוגי המרתיע אותנו מלצייר בטוש שחור על המוצר הלבן הבוהק שלנו, מחשש להרוס אותו. והנה, מבחינת שימושיות יש לסוג אינטראקציה שכזו יתרונות רבים: המשתמש יכול לצייר לעצמו הערות על גבי המכשיר, מבט חטוף בציור שעליו מספיק בכדי להבין את החוקיות שהוגדרה לפעולתו וביצוע שינויים לחוקיות פשוטה אף היא. חוויית השימוש הייחודית והמשחקיות שבו מתמצה למוצר אינטואיטיבי ופשוט להפעלה.
האיורים של זאק ג'ונסן מפתיעים, חמודים ואלימים. המאייר האמריקאי מצליח ליצור דימויים מבעיתים המשלבים בתוכם אלמנטים תמימים ודמויות חביבות. בסדרת איורי "גלידה חומצית" הוא מציג ראשים מתפוצצים בטעמי גלידה שונים, גם העבודות האחרות לא פחות מוזרות. המדיות מגוונות – איורים, ציורים ענקיים, עבודות עץ מאויירות, פורמטים גדולים וקטנים בטכניקות שונות, ובפלטות צבעוניות דינמיות. התוצר עשיר ומפתיע.
[מצאתי ב-trendland]
אקאש ניהלאני מסתובב להנאתו ברחובות ניו יורק ומפזר בהם שרטוטי איזולירבנד פשוטים, המוסיפים להם מימד יצירתי ומפתיע. פה ושם הוא צריך להסביר את עצמו לפקחי תנועה או לשוטר מזדמן. זמני, נחמד ולא מזיק.
[מצאתי ב-dearada]
